סיפור הלידה הראשונה שלי

הלידה הראשונה

זיכרון הלידה של בכורתי תמיד יכלול את המבט החיוור של הרופא ברגע שיצאה לעולם. את העובדה שהיו יותר מדי אנשים שלא היו צריכים להיות בחדר. תחושת התשישות והכאב שמתחילים להתמוסס ובו בזמן תחושת האופוריה וההתרגשות, כשבידי ילדה שקטה ושלווה, מביטה בי ואז מתחברת אלי באופן הכי טבעי בעולם. באותו רגע האמנתי שהשעות האחרונות היו הכרח ועם קצת מאמץ וזמן אצליח לסגור את הזיכרון שלהם במקום חשוך ולשכוח מהם.

אבל זה לא מדויק.

שנים לא רציתי לדבר או לכתוב את סיפור הלידה שלי. כשעלו בי מחשבות ותמונות מהשעות ההן, עלו איתן תחושות חוסר האונים וחוסר האמון שחשתי אז. אבל איך אפשר לומר שהיתה חוויה קשה או טראומטית – הרי יש לי ילדה בריאה ומדהימה?

השאלה הזו והקושי לתת שם לרגשות שעלו, היו התחלת המסע והחיפוש שלי. היום, כאמא לשלושה, מעט יותר מנוסה ועם יותר כלים, אני חושבת שאפשר היה אחרת.

טראומה בלידה

ב1994 מדריך האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (DSM-4), הוציא עדכון. בעדכון נעשתה הכרה בכך שנשים יכולות לסבול מהפרעה פוסט טראומטית אחרי לידה. המדריך הדגיש כי לעתים מתקיים במקביל דיכאון, מה שעלול לגרום לאיחור באבחנה.

באתר "נפש אם" בפוסט בנושא פוסט טראומה לאחר לידה, מפרטת ד"ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית מומחית, פסיכותרפיסטית ומדריכת הנקה, את מאפייני ההפרעה הפוסט טראומטית. היא מרכזת בפוסט שלה נתונים שנאספו ממחקרים בשנים האחרונות, בישראל ובארה"ב:

הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), היא תוצר של חשיפה לאירוע טראומטי (בו חש האדם סכנה ממשית לחייו או לגופו שלו או של אחר) או לאירוע שעורר פחד, חוסר אונים, או אימה הפוגעת ביכולת התפקוד שלו במידה ניכרת.

תסמיני הפרעה פוסט טראומטית כוללים:

• חוויה מחדש של האירוע הטראומטי: סיוטי לילה, פלשבקים, תגובה גופנית או נפשית של מצוקה, בתגובה לגירוי פנימי או חיצוני הנוגע לאירוע.
• הימנעות וקהות רגשית: תחושת ריחוק רגשי מאנשים, תחושה שאסון עומד להגיע, הימנעות מפעילויות שונות, קושי להיזכר בחלקים מסוימים של האירוע, הימנעות מדיבור על נושא הטראומה.
• עוררות יתר: קושי לישון, עצבנות, התפרצויות זעם, קושי בריכוז, חשדנות, ותגובה מוגזמת לרעש פתאומי.

שכיחות התופעה של הפרעה פוסט טראומטית מלאה אחרי לידה היא באחוזים בודדים. אבל, נשים רבות סובלות מחלק מהתסמינים ומכיוון שהן לא מאובחנות, הן נותרות ללא מענה. הן לא מבינות את פשר השינוי שחל בהן. הדבר יכול להתבטא באמא שלא מבינה למה היא לא שמחה ומאושרת כפי שמצופה ממנה לאחר הלידה. תחושה של מצוקה רגשית המשפיעה על יכולת התפקוד וההסתגלות למצב החדש.

במחקרים שונים שבוצעו בישראל ובארה"ב בשנים האחרונות נמצא כי כ- 30% מהיולדות חוות תסמיני פוסט טראומה לאחר הלידה.

לקריאת הפוסט המלא באתר "נפש אם" לחץ כאן.

זה הסיפור של כולנו

בשנתיים האחרונות שמעתי מאות סיפורי לידה וגיליתי שהסיפור שלי הוא לגמרי סיפור קולקטיבי. כולנו אמהות וכולנו עברנו לידה וכמעט לכל אשה יש את הלידה ההיא. זו שקשה לחשוב עליה. לידה שהזיכרון שלה עד היום מורכב, רגיש וטעון. אני ממשיכה להיות מופתעת מעוצמת הרגשות והסיפורים, אך לא פחות – מכך ששוב ושוב עולים המשפטים "לא דיברתי על זה", "ניסיתי לשכוח", "לא היה לי למי לספר", "העיקר שהתינוק בריא, חיכיתי שיעבור לי".

ואני לא שונה. בתי חוגגת בת מצווה בימים אלה ורק לפני שנה, בשיחה עם מיילדת ותיקה, במסגרת המחקר, הצלחתי לשתף בחווית הלידה ההיא. וגם כאן, במרחב שאני יצרתי, הסיפור לא יוצא לי בקלות..

מה שהפתיע אותי בשיחה עם אותה מיילדת היה התגובה המהירה שלה, שהיתה קצרה ומאוד מעצימה. היא שיקפה לי גבורה, התגברות על קושי והצלחה. בזכותה, לראשונה, יכולתי לראות את האירוע באור אחר. לא כפצע פתוח אלא כאירוע שעברתי ויצאתי ממנו חזקה יותר. אני יודעת ב100% שהרצון העז שבי, לייצר שינוי אמיתי, נולד בגלל האופן בו התנהלו הלידות שלי.

זיכרון הלידה הראשונה

ינואר 2009. שנה קודם היה מבצע עופרת יצוקה והעלייה בכמות הלידות עוד הורגשה בעומס גדול במחלקות. הלידה נמשכה מההגעה לבית החולים 7 שעות. אני זוכרת את הלידה בשלושה שלבים עיקריים: הצירים בבית, שעות ההמתנה במיון, נשענת על הקיר הקר והמון אנשים מסביב, ואז המעבר לחדר לידה שלנו.

שם, אחרי מקלחת ונסיונות להקל על הכאב בתנועה ולבסוף שתי (!!) זריקות אפידורל (הראשון השפיע על צד אחד בלבד), הגיע רגע – שאני לא בטוחה אם היה בשעתיים האחרונות או בדקות האחרונות. ברגע מסוים הצוות הרפואי והרופא האחראי הרגישו שהלידה נתקעה ודרושה התערבות.

אני זוכרת שלא הבנתי את הצורך ובחרתי לא לבצע וואקום. הקושי הגדול היה שמאותו רגע הרגשתי שאני במאבק על חיינו. האמירות היו בוטות ולא נעימות. הפער בין איך שחוויתי את הגוף שלי ואת הלידה לבין אמירות כמו "יש ירידות דופק ואת מסכנת את הבת שלך" היה קשה להכלה, אך לא החליש את הוודאות שהיתה בי לגבי מה נכון לעשות.

אני לא יודעת מאיפה מצאתי כוחות, עם הכאב והעייפות שחשתי, שמעתי את עצמי פונה לרופא בשאלה "האם ירידות הדופק רציפות או בזמן ציר?" התשובה שלו היתה קצרה ובמבט מופתע הוא אמר "בזמן ציר". ואז שוב הפתעתי את עצמי (ואת כל מי שהיה בחדר) ושאלתי אותו "אכפת לכם לצאת מהחדר ולחזור כשבאמת תהיה מצוקה?". ואז קרה קסם. הוא הודיע לי שנותנים לי עוד 20 דקות לנסות ללדת בדרך שלי. הסכמתי וידעתי שאחבק את הבת שלי בעוד פחות מ20 דקות.

הרופאים בדיוק חזרו לחדר כשהבת שלי יצאה אך אז התבררה הסיבה להאטה בלידה – היא יצאה Face up, פונה למעלה עם עיניים פקוחות, שלווה ונינוחה, ממש לא במנח השגרתי.

ההבנה שלי היא שהאופן בו הדברים קרו ולא מה שקרה הם שעיצבו עבורי את חוויית הלידה. נשארה בי תחושת המניפולציה, חוסר האמון והמאבק וברור לי שהיה אפשר אחרת. היו מלים שאם לא היו נאמרות, חווית הלידה שלי היתה יכולה להיות שונה לחלוטין.

מזדהה? כתבי לי כאן.
זכרי שחשוב לדבר ולספר את הסיפור שלך. שתפי את היקרים לך או איש/אשת מקצוע – את הגיבורה של הסיפור שלך.

ידעת שגם מיילדות סובלות בשכיחות גבוהה מתסמיני פוסט טראומה? מוזמנת לקרוא על כך בפוסט שכתבתי בנושא.