פוסט טראומה אצל המיילדות

הגילוי הבא, הימם אותי כשראיתי אותו בפעם הראשונה:

מחקר ישראלי מ2017 מצא שמעל שליש מהמיילדות בישראל מציגות סימנים פוסט טראומטיים. מחקרים אחרים מצאו שכשליש מהיולדות מציגות סימנים פוסט טראומטיים לאחר הלידה.

הפוסט הזה מוקדש לכל המיילדות ששוחחתי איתן, שפתחו את הלב ושיתפו במורכבות של המקצוע שבחרו. לכל אחת מהן היה ניצוץ בעיניים. הן לא היו רוצות לעשות שום דבר אחר. ועם זאת, בין אם אמרו זאת או לא, כל אחת מהן משלמת מחיר גבוה על היעוד שבחרו לעצמן. בואו נדבר רגע על תופעה הנקראת תשישות החמלה.

תשישות החמלה

חמלה היא רגש המבטא תחושה של הזדהות והשתתפות בסבל, המלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מן הסבל של האחר;

"תשישות החמלה" מתייחסת למערך תסמינים המופיעים כאשר התומך/המטפל מעורב רגשית יתר על המידה.

את המושג טבעה לראשונה חוקרת בשם ג'וינסון ב1992, כשבדקה את תופעת השחיקה בקרב אחיות במחלקות רפואה דחופה. היא זיהתה את תגובת האחיות לחשיפה מתמשכת לסבל ולכאב של החולים והאופן בו הדבר השפיע על האחיות עצמן.

ב1995 חוקר בשם פיגלי התייחס בעזרת מונח זה לבני משפחה ומטפלים שעלולים לפתח לחץ משני טראומטי מעצם הקרבה לניצול טראומה. הלחץ נובע מהרצון לעזור לאדם הסובל ויכול לכלול תסמינים רגשיים והתנהגותיים הזהים כמעט לתסמינים של פוסט טראומה.

תסמיני "תשישות חמלה" באים לידי ביטוי במגוון אופנים רגשיים, גופניים, קוגניטיביים והתנהגותיים:

• ביטויים רגשיים הכוללים תחושות של אדישות ותחושת ניתוק וריחוק מהמטופל ולחלופין התעוררות תחושות של חרדה, חוסר אונים, עצב, דיכאון ופחד.
• ביטויים גופניים הכוללים מגוון תלונות, כגון: כאבי ראש, כאבי שרירים, כאבי בטן, חולשה ועייפות.
• ביטויים התנהגותיים כוללים עצבנות, ריחוק מאחרים, ירידה בתפקוד, התפרצויות, הסתגרות, קשיים ביחסים בין-אישיים, הפרעות שינה ובידוד חברתי.
• ביטויים קוגניטיביים כוללים חוסר ריכוז, מחשבות טורדניות ועוד

אם כל זה לא מספיק, הרי שמטפלים (הבנו כבר שהדיון הינו על מיילדות, נכון?) חשופים גם לתהליך טראומטיזציה משנית' בו אדם שלא נחשף לטראומה באופן ישיר מפתח תסמינים פוסט-טראומטיים בעקבות חשיפה עקיפה ורגשי הזדהות.

מחקר מארה"ב בקרב מיילדות גילה ש36% מהן אובחנו כסובלות מPTSD כתוצאה מלידות טראומטיות בהן נכחו, טיפול פוגעני או העדר רגישות במהלך טיפול ביולדת על ידי איש צוות אחר.

הבשורות הטובות הן שעיקר החוסן בקרב מטפלים, אחיות, מיילדות ושאר נותני השירות בזמני קושי קיצוניים, מגיע מתחושת הסיפוק מעצם הענקת עזרה ופעילות כגורם מגן לאחר.

יצירת שינוי

בהסתכלות על חווית הלידה, ה"לקוחה" היא – היולדת. היא המרכז. אך נשים אינן יולדות לבד ועם היולדת מושפעים ומשפיעים על החוויה, המלווים (בן או בת הזוג, אמא או דולה) וצוות בית החולים (בעיקר הרופאים והמיילדות).

הלידה ברובה מתנהלת בחדר לידה, הטומן בתוכו שמחה, כאב, התחלות חדשות ובעיקר יחסים. בתהליך החקירה שלי, מצאתי את עצמי כל הזמן בוחנת איך היחסים האלה ממומשים? איך כל צד חווה אותם? איך אפשר לשפר את המפגש הזה? איך אפשר לייצר חוויה טובה יותר לכל מי שנמצא במרחב הזה של לידה?

לחווית לידה טראומטית השפעות נרחבות:

• על האם הצעירה והקשר אם-תינוק, על הנקה ועל יכולת האם לספק את צרכיו הרגשיים של תינוקה.
• על המשפחה הצעירה והיחסים הזוגיים, כמו גם על קשרים חברתיים וסביבתיים.
• על הצוות המטפל – הם ממשיכים עם הקושי הביתה או ליום עבודה חדש, יום אחר יום.

לקרוא עוד על לידה טראומטית מזמינה אותך לפוסט שכתבתי בנושא.

בדרך ליצירת חווית לידה טובה יותר, אפשר שיהיו אדוות שיעשו טוב לכל המעורבים בתהליך הקסום והשמח הזה של ליווי תינוק אל תוך העולם, המשפחה, הקהילה והחברה שלנו.

הבלוג הזה, מעצם מהותו יציג דברים שיש לשנות ויציג דרכים לשינוי. הוא אינו בלוג ביקורתי, הוא בלוג אופטימי, שמאמין ביכולת לייצר שינוי.
אם את/ה נמצא במערכת ורוצה לשוחח על דרכים לגרום לשינוי לקרות – אשמח לשמוע ממך כאן.